על שיעור ההבטלה הנמוך בארץ

כתבתי סטטוס בפייסבוק:

"שיעור ההבטלה בארץ עומד על 5,7%. שיעור הכי נמוך מאז 1984. כשחושבים שאנחנו באמצע משבר כלכלי עולמי, אסור לשכוח זכות לממשלה. לשם השווה, השיעור הבטלה בארה"ב עומד על יותר מ9% ובספרד יותר מ20%"

עליו קיבלתי אמון תגובות. אז הנה תשובתי אליהם

בוא נעשה קצת סדר חברים:

נכון שעכשיו שיש לנו שקט בטחוני (עניין שלדעתי גם בזכות הממשלה, אבל בבקשה, נשמור את זה לדיון אחר (-: ) אנחנו יכולים להתפנות לבעיות החברתיות הקיימות כגון יוקר המחייה, מסוי גבוהה, פערים חברתים וכו... 

הבעיות האלו קיימות, אלה שראשון חייבים למתן את התמונה ושנית צריך להבין מה קורה איתם.

יוקר המחייה: וודאי שאנחנו לא גרים באוסטרליה ושיש בעיה מבחינת יוקר המחייה בארץ. אז ראשית כל אנחנו, אם לא אוסטרליה, גם לא נמצאים בקצה השני. אני לא זוכר בעל פה את המספרים, אבל מספיק להכיר את הכמות המטורפת של אנשים בארה"ב העובדים בכמה משרות בו-זמנית על מנת להתקיים מחד ומאידך השיפור ברמת החיים של כלל האזרחים במדינה (ע"ע מספר טיסות יוצאות מנתב"ג, רוב הנוסעים אינם טייקונים). יש בעיה עם יוקר המחייה, אבל נשקר אם נגיד שזאת בעיה קיומית. אז למה חיינו כה יקרים? כמה הסיבות. בין היתר: בורוקרטיה, מיסוי גבוהה, ריכוזויות במשק, אינפלציה.

מאז כינונה הממשלה נלחמת  בבורוקרטיה (ע"ע חוק הוודלי"ם) ובריכוזיות (ע"ע תקשורת לדוגמה). זהו מאמץ קשה היות שגם שהפקידות והטייקונים הם לוביים ממש חזקים. לגבי הפחתת המיסוי, הממשלה עושה גם מאמצים בכיוון (לדוגמה בארץ המיסוי לחברות עסקיות חדשות הוא מהנמוכים, אם לא הנמוך, בעולם) אבל אנחנו חייבים להבין שמחד יש לנו עדיין צורך בתקציב ביטחון מפלצתי (בזכות אוסלו?) ומאידך זה מגיע על חשבון דברים אחרים כגון תקציבי רווחה, שרותים ממשלתים (המשכורות של הרופאים, של המורים וכו...), הגדלת הגירעון (לא רוצים להיראות כמו יוון, נכון?). לגבי האינפלציה, אנחנו במצב טוב [http://www.bankisrael.gov.il/deptdata/general/infrep/heb/inf1001h.htm] (תשאלו את ההורים מה היה פה בשנות השמונים, ועוד דוגמה: שנים רוצים להוציא שטר 500 ש"ח, אבל אין מספיק אינפלציה).

אם מדברים על פערים חברתיים, עוד פעם עלינו למתן את התמונה: נכון שיש פערים חברתיים וזה לא מתקבל על הדעת שכך יהיה במדינת ישראל. אלה שעוד פעם, אנחנו לא הכי גרועים (ע"ע הפערים בארה"ב). מעבר לכך, שני הסיבות (לעניות דעתי) לאותם פערים הם מחד ריכוזיות המשק והאליטות, והממשלה כן פועלות נגד במונופול הזה, ומאידך הבעיות המבניות בשני המגזרים הכי "בעייתים": הערבים והחרדים. להכניס אותם מגזרים למעגל הכלכלה מחייב שינוי מנטליות  וכו... וזה עניין של טווח ארוך.

עכשיו לגבי התערבות ממשלתית במשק: אני מאמין שדווקא חוסר התערבות ובקרה טוטלי מביא איתה כמה בעיות. הראשון הוא יצירת קרטלים/מונופולים, מה שהוא הבעיה המרכזית כנראה היום בארץ. השני הוא אי-שמירה על ידי החברות המסחרוית על כללים של אתיקה: המטרה היא לעשות כסף ולא משנה אם לזה אני צריך להעביד ילדים או לפגוע בסביבה. (תגיד לי הצרכנים יעשו חרם: אבל הרבה מאותם צרכניים הם גם חברות מסחרויות, הרבה מהאזרחים לא אכפת להם, אותו חברה היא היחידה המציע אותו מוצר, אותו חברה משקרת לעולם...). ואם רוצים דוגמה, תסתכלו מה חוסר בקרה והתערבות בשוק הפיננסי מצד שלטונות ארה"ב גרם לכלכלה העולמית. (ע"ע משבר הסוב-פריים)

וגם, קצת הגינות, אי אפשר מחד לבקש התפטרות הממשלה על בעיות מבניות של המשק (דיור לדוגמה) ובאותו זמן לסרב לזקוף לו הצלחותיו.
לסיום, למה אני נותן זכות דווקא לזוג ביבי-יובל (יסלחו לי על הפמילריות) על שיעור הנמוך של הבטלה. לפני הבחירות של 2009, כל התחזתיות היו של טצונמי כלכלי שהולך לרסק את הכלכלה הישראלית בהמשך למשבר עולמי. דיברו בעיתונות הנקראת כללית (ידיעות) על תוספת של עוד 300000 מובטלים! וזה לא קרה. למה? זה לא קרה כי הממשלה חשבה קדימה (בניגוד למפלגה הנקראת כך). לא הזרימה הון מטורף שאין לה למשק, כמו שעשו מדינות אחרות שלא צלחו המשבר. שמרה על איזון תקציבי. הנהיגה תקציב דו-שנתי המתחשב "מצל העתיד". (וזו אלו רק דוגמאות). כל זה גרם לאמון של המשקיעים כלפי המדינה. אז במקום שהחברות הבינלאומיות יברחו מפה, הם דווקה משקיעות. וזה, לצד ההטבות ליזמות המקומית גורם להגדלה מספר מקומות העבודה במשק.

אז נכון, אנחנו לא חיים בעולם מושלם ויש עוד הרבה עבודה לממשלה. אישית, בגלל שאני רואה שהיא התחילה אותה עבודה, ו"ברגל  ימין", אזי אני סומך עליה להמשך. 

MAIS QUELS CONS!!!!!

En premier lieu, je tiens a m'excuser pour ce titre.
Ce blog était plus ou moins (moins que plus) a l'abandon depuis quelques temps déjà.
Néanmoins les événement de ce matin m'ont tellement énervé que je me permet de me venger sur mon clavier.
Alors voila pour une première analyse a chaud des différents erreurs d'Israël dans cette regrettable histoire:
1)Avant l'assaut
Echec des renseignement et des préparations de l'opération.
Comment est il imaginable que les soldats du commando n'étaient pas préparés a une réaction violente des passagers?
Comment est il imaginables que l'on est ignores la présence d'armes a feu parmi les passagers, mais surtout leurs états d'esprit "combatif"? Ou se trouvait les services de renseignements? et leurs infiltres?
2)pendant l'assaut:
Plus de 10 morts!!!
Ma connaissance de l'appareil militaire mais surtout de l'état d'esprit du simple soldat avant des opérations de ce type, et plus particulièrement de l'état d'esprit de ce type de soldat (commando) me fait douter de la bavure.
Mes connaissances du "comment" de ce type d'opérations face au nombres de morts me fait douter qu'il n'y pas eu de bavure. (a moins d'un vraiment mauvais "plan de bataille")
3)Après l'assaut:
Ou est Israël?
La presse internationale ne rapporte absolument pas la version israélienne, la voix d'Israël ne se fait entendre que en Israël même.
Les conférences de presse (avec communique en anglais) se font sans qu'ont y invite la presse étrangère.
Le responsable national de la Asbara, aussi conseiller de presse du Premier Ministre (un cumul absurde) se trouve avec lui a Ottawa.
Il n'y aucune coordination entres les différents services de presse (Armée, Défense et Affaires Étrangères)
Et moult autres exemples.


En conclusion:
La constitution d'une commission d'enquêtes est inévitable.
Des têtes vont tomber, des têtes doivent tomber!

Obsession

Nouveau message après une longue absence.

Il est assez étonnant de voir les différences entres les centres d'intérêts des article sur Israël dans la presse internationale par rapport à la presse locale.

Ainsi un des titres important du site web du Monde, journal de référence s'il en est, portait il aujourd'hui sur la construction de nouveau logement a l'est de Jérusalem. (désolé mais je ne peux me résoudre a utiliser le terme Jérusalem-Est qui ne veut rien dire ni légalement ni concrètement).
Puis le journal titrait sur la condamnation américaine de ces même constructions.

Mais voila: en Israël personne ne parle de ça, ni la presse, ni les politiques... personne.

Alors d'où vient cette obsession pour ces 800 logements?
en quoi sont ils, pour le lecteur français, plus important que l'Iran, la Thaïlande, le Cachemire, le Tibet....?

Pape et Pardon

Le pape n'a pas demandé pardon. Tel etait plus ou moins le titre du jour de la plus grande partie de la presse en israel.
Le pape n'a pas demande pardon mais est juste revenu sur la mantra "Plus jamais ca".
Le probleme est que pour les europeens, cette phrase signifie simplement "Nous ne ferons plus jamais ca" alors que pour le peuple juif cela signifie "Cela ne nous arrivera pas a nouveau! Nous nous defendrons!".

De Haaretz au Makor Richon

A part Haaretz, quotidien qui par ses positions post-sionistes est en dehors du "main-stream" de la politique israélienne, la presse écrite du pays est assez meconnue. Haaretz est un quotidien d'une excellence facture mais il n'est pas seul.
Voici un tableau comportant les principaux journaux israelien.

Journal	Proprietaire	Orientation politique	Format et mise en page	Remarques
Haaretz	Famille Schocken	“ultra-gauche” pour les questions nationales. “ultra-laic” liberal au niveau socio-economique	Berlinois, sobre	Reconnu a l'etranger comme Le journal de reference en Israel.
Yediot aharonot	Familles Moses et Fishman	gauche	tabloid	Le plus vendu
Maariv	Famille Nimrodi	gauche	tabloid	En concurence directe avec Yediot
Israel Hayom	Sheldon Edelson (proche de B.Netanyaou)	Likoud	demi-tabloid	Quotidien gratuit
Makor Richon	Groupe Hirsh Media (Shlomo BenZvi)	Nationale-religieux “intellectuel” (style PNR)	mini-broadsheet, sobre	Considere comme le “Haaretz de droite”

On remarquera que la ligne editoriale depend le plus souvent du proprietaire du journal.
La presse, sous toutes ses formes, etant assez decrie par la droite israelienne, tant nationale que religieuse, qu'il la considere "parti-pris".
En effet, malgre le fait que je n'ai pu verifier d'aucune maniere ces chiffres, il est de notoriete en Israel que pres de 40 pour cent des journalistes se reconnaissent politiquement avec le Meretz. J'ignore si ce chiffre est vrai mais il est tres certainement probable.

Après quelques remarques de mes proches (en fait surtout de ma grande sœur adorée) me voici oblige de justifier quelques unes de mes définitions.

1) au niveau socio-economique:
On peut considérer que le Likoud est bien centre-droit et non droite "pure" en lisant la partie concernant le domaine sociale dans son programme officiel.

2) en politique "nationale" ou "arabe": j'appelle droite les partis refusant l'idée d'une souveraineté palestinienne en Eretz Israël (opinion que je partage).
Le Likoud qui ne s'y oppose pas "par principe" serait de centre-droit, Kadima et Avoda parlant de "Deux États pour deux peuples" se placeraient à gauche tandis que Meretz serait d'extrême-gauche ("Accords de Genève").
Cette manière de partager est d'ailleurs assez consensuelle en Israel.
Je considère la position d'Avigdor Liberman comme ambigüe pour plusieurs raisons:
- il ne s'oppose pas à la création d'un État palestinien, bien au contraire, il est prêt a lui rattacher des zones à majorité arabe comme Wadi A'ra.
- Il refuse la moindre promesse de ne pas prendre part à une coalition de gauche et il est de plus celui qui a permis au gouvernement Olmert de tenir encore deux ans après la guerre de 2005.
- Néanmoins, son discours est ouvertement arabophone et il prône une ligne très dure en politique étrangère.

3) J'appelle un parti "ultra-laïc" quand son programme réclame une remise en cause du "statut-quo" (c'est le terme utilisé) gérant les relations entre l'État et la religion.

Il est intéressant de noter que le partage droite-gauche dépend beaucoup du camp auquel se rattache la personne qui partage, ainsi pour Gilles Paris du Monde, Meretz est de gauche et le PNR d'extrême-droite.
Cependant je me permettrais d'affirmer que mon partage est celui le plus accepté dans le pays.

Du Mafdal a Meretz

Suite a une analyse pertinente sur Influences, confluences et circonvolutions, un blog afferent au site du Monde , voici le commentaire que j'ai laisse:
..
Je me permettrais de porter l’attention sur quelques points interessant:
1) La duree legale entre deux elections est de 4 ans. La moyenne de 3 et demie dans les faits provient surtout de la vonlonte politique des differents partis de “montrer” aux electeurs leurs determinations, et donc de provoquer la dissolution de la Knesset, en general dans la deuxieme moitie de sa derniere annee.
2)3 ans et demi est une bonne moyenne pour un petit pays comme Israel (7,5 m. d’hab.) qui doit souvent faire face a de grands enjeux.
3) La proportionnalite absolue est une bonne chose pour un pays ou il existe de grands clivages entre les differents publics qui meritent tous une representation. Le probleme ne serait pas dans le seuil des 2 pourcents (trop eleve pour une representation juste de tous) mais dans le besoin urgent d’une reglementation des partis et de leurs conditions de presentation aux elections.
3) Les clivages “communautaires” (sepharade, ashkenase) se “superposent” aux clivages politiques qui s’expriment dans trois domaines differents et independants (empechant la creation du clivage droite/gauche traditionel):
a) les domaines sociaux-economiques (un journal comme Haaretz considere comme de “gauche” est aussi tres a “droite” dans ces domaines)
b) Le domaine de la politique externe, territorial, securitaire… (Kadima a “gauche” sur ces sujets est aussi a “droite” sur les sujets sociaux-economiques)
c) Le clivage religieux/laics
..

Le premier point sur lequel j'aimerais porter une attention particuliere est la maniere de reglementer les differents partis.
Je pense qu'il serait utile de remplacer le seuil des 2 pourcents par une obligation pour tout partis souhaitant se presenter aux elections de faire valoir un nombre de cotisants equivalents aux nombres d'electeurs necessaire pour elire 1 depute. Et ce 1 an avant les elections.
Les avantages:
- elimination des petit partis ad hoc qui se creent a chaques elections (34 partis se presentant!)
- plus juste representation de tous dans des partis moins sectoriel.
- une plus grande participation aux elections.

Le second point est ce tableau:

	PNR-UN	Degel Hatora (H'aredi)	Shass	Israel Beitenou	Likoud	kadima	Avoda (trav.)	Meretz
Domaine sociaux-eco.	Pas de position claire	gauche	gauche	Pas de position claire	centre-droit	droite	centre-gauche	gauche
Politique “arabe”	droite	Pas de position claire	droite	ambigue	centre-droit	gauche	gauche	ultra-gauche
Judaisme	sioniste-religieux	h'aredi	religieux	Ultra -laic	traditionnaliste	laic	laic	Ultra-laic
Leaders	ashkenases	ashkenases	sepharades	ashkenases	ashkenases	ashkenases	ashkenases	ashkenases
Electorat	Majorite ashkenase	ashkenases	sepharade	Russophone et sepharade	Majorite sepharade	Majorite ashkenase	ashkenases	ashkenases

Evidemment ce tableau ne reflete que ma propre analyse des differents partis juifs en Israel.
Neammoins, a qui le demanderait je peux sans problemes justifier chacunes de mes "cases".
Il permet de verifier la juxtaposition des differents clivages dans le pays.
Dans un systeme ideal (et si l'on applique l'idee propose plus haut) ils seraient les seuls partis representes a la Knesset. (avec les partis arabes).